הדיון הציבורי על "הדתה" מלווה הרבה מתח ועוינות. על כן, הדבר הראשון שיש לומר הוא שעלינו להרבות אהבה, שלום ואחוה, כמו שציוו חכמינו במשנה "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום", במיוחד בימים אלו של חודש אב (שבתחילתו מציינים את מות אהרן הכהן).

בעד הדתה

אולם כדי להגיע לאהבה ושלום אמת, אין להסתיר את האמת עצמה. עמדה מסתתרת ומתנצלת של הציבור הדתי אינה הפתרון.

יש לומר בפשטות: אם הדתה פירושה השפעה על מישהו לשמור את מצוות התורה, ודאי שאנו בעד הדתה! כך ממשיכה המשנה "הוי מתלמידיו של אהרן… אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", מתוך אהבה גדולה לכל אחד ואחת, אנו רוצים להראות לו את המאור שבתורה ולזַכּוֹת אותו בקיום המצוות. מי שזכה להכיר באמת וביופי שיש בתורה ובמצוות, המאירים את הנשמה ואת העולם, מצוּוֶה להפיץ את האור והטוב לאחרים ולא לדאוג רק לעצמו בבחינת "אני את נפשי הצלתי".

"כל ישראל ערבים זה בזה" – כל עם ישראל כגוף אחד גדול, ומצבו של כל אחד נוגע מאד לחברו. לכן אם יש יהודי שאינו מכיר את החומש והסידור, שלא טעם טעמה של שבת ואינו מניח תפילין – אנו דואגים לו מאד ורוצים לחבר אותו אל המורשת היהודית השורשית. כמובן, הכל מתוך הסכמה ובדרכי נועם ושלום. לכולנו יש מה לתקן, וכל אחד יתרום ממה שיש בו לאחרים. זהו חלק מתהליך התשובה: על כולנו לחזור בתשובה והתשובה תביא את הגאולה.

צפו בשיחה המלאה של הרב גינזבורג בכנס דרך חיים:

שתי דתות?

אולם כדי להביא לשלום אמתי בתוכנו, צריך להעמיק בשורש המחלוקת ולמצוא את המקום המאחד בין הדעות.

מקובל לומר שבשני הקצוות נמצאים אלו הדוגלים בהדתה (כמונו) מצד אחד, והדוגלים בחילון מצד שני. אבל במידה מסוימת מדובר במאבק בין שתי דתות, שהרי לחילוניות הקיצוניות יש מאפיינים של דת (כדבקות קנאית בהשקפה מסוימת), "דת החילוניות" לעומת דת היהדות.

המצב הזה נוצר הרבה מתוך ריחוק, בורות ודעות קדומות. אבל יש משהו נוסף: השלום המיוחל יבוא כאשר יתגלה השורש של "דת החילוניות" בתוך התורה עצמה!

פירוש הדברים: עיקר-העיקרים של דת החילוניות הוא המושג נאורות, מלשון אור, וכֹהני הדת הם אנשי המדע והקִדמה הנאורים הלוחמים בבערות החשוכה. בצורה הקיצונית, האור הלבן אינו מכיר כלל בגבולות ואיסורים ודוגל בחופש ושוויון מוחלט. כל מה שבלבך עשה, כי אין אסור ואין חובה (ובלבד שלא תפריע לחופש של השני).

לעומת דת החילוניות העוסקת במושגי אור-חושך, הרי דת היהדות מדגישה יותר את ציר המושגים טוב ורע. היהדות מגדירה מעשים מסוימים כאסורים, רעים ומגונים, לעומת מצוות ומעשים טובים, "סור מרע ועשה טוב", בעוד דת החילוניות מתקוממת נגד עצם השיפוט והצבת הגבולות וטוענת שביסוד הכל מותר.

ימין ושמאל

יש דרך לגשר על פני התהום, והיא נמצאת בתורה עצמה. אנו מכירים את הפנים הגלויות של התורה, אבל לא מספיק מכירים את הממד הנסתר שלה. ברבדים הפנימיים של התורה מתגלה האור הלבן, אור הקדמה הנאור, ומתברר שהאור והטוב אינם מושגים סותרים אלא משלימים: "וירא אלקים את האור כי טוב".

כך מלמדת הקבלה: יש "דת ימין" ו"דת שמאל". התורה בפניה המוכרות-גלויות היא בעיקר "דת שמאל", עוסקת בגבולות ואיסורים, מצוות וחובות, קובעת ערכים של טוב לעומת רע – "קו שמאל" של גבורה מצמצמת ויראת שמים. הדבר מתבטא גם בצבע השחור של אותיות התורה, ולא לחינם השחור הוא הסמל המעמדי של הציבור הדתי-חרדי. לעומת זאת, הצד הנסתר של התורה נקרא "דת ימין", והוא מתגלה ברקע הלבן שעליו כתובות האותיות השחורות. חכמינו אומרים שהתורה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, היום אנו יודעים לקרוא את האש השחורה, אבל בעתיד נדע לקרוא את האש הלבנה, את המותר והחופש, רצון הלב באהבה ללא גבולות.

לעשות שלום

ומה זה אומר לנו היום?

ראשית, עצם ההכרה בשורש המשותף בכוחה לעשות שלום. "עושה שלום במרומיו" – ה' עושה שלום בין האהבה והיראה, החסד והגבורה, החופש והגבול. כך גם השלום בינינו יבוא כאשר נאמין שהתורה כוללת את דת הדתיים ודת החילוניים גם יחד.

ושנית, כבר עכשיו אנו מוזמנים לעסוק בתורה הגדולה על כל חלקיה. לראות שמאחורי ההלכה הקשוחה-לכאורה יש עולם מלא של טעמי תורה יפים ועמוקים, "רוח ההלכה" הכוללת השופכת אור על הפרטים ומשבצת אותם בתמונה שלימה. ולהכיר גם את הרובד הנסתר בתורה, הסוד שאינו סותר את האותיות השחורות של ההלכה אלא מגלה את היופי הלבן שמקיף אותן, מגלה את הרצון האוהב והמאיר שכולם ילכו אחריו.

 

השארת תגובה