בפעם הקודמת הסברנו שמדינה יהודית – בשונה מ"מדינת הלכה" – מזהה את עצמה עם היהדות, האמונה והתורה מבחינה ממסדית וכללית, אך לא כופה על אזרחיה קיום מצוות בחייהם האישיים (והאוירה הכללית עצמה מעודדת את היחידים להליכה בדרך התורה והמצוות). כיום המצב במדינת ישראל הוא הפוך – המדינה מגדירה את עצמה כחילונית ואוניברסאלית, ומאפשרת לאזרחים לקיים חיים יהודיים בחייהם האישיים והקהילתיים.

 

משרד ה"דתות"?

הפעם נעסוק במשרד הממשלתי בו מומחשת ביותר תמונת המצב הבעייתית הזו. מדובר במשרד 'צדדי' שלא מרבה לייצר כותרות, ואף מבוקש במיוחד בקרב המפלגות הדתיות – הלא הוא משרד ה"דתות", או בשמו החדש "המשרד לשירותי דת".

האם יש לנו בעיה כלשהי עם המשרד הזה? הרי תפקידו לדאוג לרבנים, למקוואות, לבתי כנסת, ישיבות וכוללים, והוא מעביר תקציבים להרבה דברים טובים ויקרים!

הבעיה הבסיסית והפשוטה היא התקצוב ונתינת המקום והיחס הרשמי ל"דתות" נוספות מלבד היהדות. מעבר לבעיה ההלכתית שבתקצוב וסיוע לעבודה זרה (או לדרכים זרות לפולחן, כמו האיסלאם לפי חלק מהשיטות), משתקפת כאן בעיה מהותית עמוקה: הרמב"ם ועוד חכמי ישראל מכנים את התורה "דת האמת", לעומת שאר "דתות" השקר. יהודים מאמינים בה', ורק בו – אין מקום לשקר לצד האמת. בעצם העובדה שהממסד מתייחס ליהדות כאל עוד דת, לצד הדתות האחרות,  הוא משדר במכוון ש"דבר אין לו עם הדת", עם האמונה והמסורת היהודית (כנוסח שהוחלט בזמנו בקונגרס הציוני). מבחינת הממסד, ה"דתות" והאמונות כולן טפלות ופרימיטיביות בשווה, ואין צורך וענין להבחין ולהבדיל ביניהן.

 

"שירותי דת" ליחיד

בעיה פנימית יותר היא דחיקת היהדות והאמונה בה' לתחום הצר והמצומצם של החיים האישיים והקהילתיים, תחת הכותרת "שירותי דת". מבחינת הממסד, לאמונה בה' ולתורת ישראל אין שום קשר להנהגת הציבור על כל תחומיה – משפט, כלכלה, חברה, בריאות, מדיניות החוץ ועוד – ומקומן הוא רק בתחום חיי הפרט האישיים של המעוניינים בכך. קיומם של אנשים מאמינים במדינה מחייב לספק להם את צרכיהם הדתיים – כמו שמספקים ומנהלים את שירותי הספורט לחובבי התחום, להבדיל – ולכן צריך גם משרד שמתפקידו לתקצב ולנהל את "שירותי הדת", אבל ה"דת" והאמונה הן ענין שולי, צדדי וזניח, ולא במקרה זהו מעמדו של "המשרד לשירותי דת".

כך לא מתנהלת מדינה יהודית ראויה לשמה. מדינה יהודית דוגלת בתורה ובאמונה ובמסורת היהודית, ומכריזה בבירור שתורתנו הקדושה היא האמת היחידה. מעבר לכך, התורה איננה "דת" שולית, שמקומה בבתי התפילה בלבד. לה' ולתורתו יש עמדה והנחיה בכל תחום בחיים – בתפילה, במשפחה ובכשרות כמו בכלכלה, משפט ומדיניות חוץ. במדינה יהודית, כל המשרדים וכל התחומים מוארים באור התורה ומכוונים על פיה, והאמונה בה' עומדת בבסיס כל ההתנהלות והמדיניות בכל תחום [ובתחומים בהם קיימים חילוקי דעות תורניים – מתקבלות הכרעות כדרכה של תורה].

"המשרד לענייני קדושה"

לאור כל זה, אפשר כעת לשרטט קוים לדמותו ותפקידו של משרדנו במדינה יהודית מתוקנת: ראשית, מדינה יהודית אמיתית לא מתקצבת ולא נותנת מקום רשמי ל"דתות" אחרות. תורת ישראל היא האמונה והדרך של מדינה יהודית, ודרכים אחרות לא מקבלות מעמד רשמי (גם אם במצב הנוכחי לא מסלקים אותן מהארץ).

שנית, למדינה יהודית יש מטרה להרבות בקיום מצוות ולימוד תורה אצל האזרחים, והזרוע המופקדת על כך היא משרדנו. לכן, מעבר לתפקידו של המשרד בסיפוק הצרכים לאורח חיים יהודי – בתי כנסת, טהרת המשפחה, כשרות וכיו"ב, הוא יוזם ומממן פעילויות של הפצת תורה וקירוב למצוות בדרכי נעם ושלום, אהבה ורעות (בשונה מהמצב כיום, בו ארגונים שעוסקים בכך פועלים בלי קשר לממסד).

לפי זה, השם המתאים ל"משרד לשירותי דת" במדינה יהודית אמיתית הוא "המשרד לענייני קדושה" – המשרד המופקד על ריבוי קדושה וקיום תורה ומצוות בחיי האזרחים, באהבה ובדרכי נעם.

 

מבוסס על שיעור י"ג איר ה'תש"ע

השארת תגובה