unnamed (2)

הרב יצחק שפירא

בשביל לבנות חייל בודד או בכדי להקים צבא שלם, נדרשות שתי תכונות, מסירות נפש וקבלת עול. מדוע דווקא תכונות אלו הן העיקר ומהי השייכות לאזרח מן השורה?

 

"כי תצא למלחמה"… איך יוצאים למלחמה? מהם המאפיינים של דמות החייל האידיאלי? כמובן, החייל היהודי צריך לנהוג ככל יהודי טוב, אך מהן התכונות שהופכות אותו מאזרח לחייל?

הבירור הזה חשוב לא רק ליציאה לצבא כפשוטו, אלא לכל התגייסות למשימה. הרבי מליובאוויטש הרבה להשתמש במושגים צבאיים, ולתנועת הנוער שהקים קרא צבאות ה' – כדי להחדיר תחושה של התמסרות ושליחות, תחושה שגורל העולם תלוי בך, אתה החייל בצבאות ה'. הרבי הלך בזה בעקבות האדמו"ר הרש"ב שהקים את ישיבת "תומכי תמימים" וכינה את תלמידי הישיבה ("התמימים") חיילי בית דוד (ובכך נתן פירוש חדש לראשי התבות חב"ד). ובכן, מה הופך אותך לאחד מחיילי בית דוד?

 

מסירות

תשובה ראשונה נמצאת בדברי הרבי הרש"ב עצמו, שהביא בהקשר זה את דברי חז"ל "כל היוצא למלחמת בית דוד – גט כריתות כותב לאשתו" (כתובות ט, ב). לפי הפשט, מתן הגט נעשה כדי למנוע בעיות של עיגון ויבום, אך יש לכך עוד משמעות פנימית: החייל יוצא לקרב מתוך מסירות מוחלטת, כדברי הרמב"ם "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה" (הלכות מלכים ז, טו).

ניתן אף להעמיק בדרך של דרוש חסידי: "גט כריתות כותב לאשתו" – בצאתו לקרב הוא מניח ועוזב את הצדדים הנשיים שלו-עצמו, הצד הנשי של הגבר המתבטא בדאגה לנוחות חומרית ובנטיה לחמימות ביתית (דברים שיש להם מקום מתאים, אך כעת יש לוותר עליהם).

אם כן, התכונה הראשונה של החייל היא ההתמסרות הגמורה למען הכלל, עד כדי מסירות נפש כפשוטה. שוב, לא מדובר רק על חייל במדים, אלא על כל אחד המתגייס, מרצונו החופשי, להיות מ"חילי בית דוד" לכל משימה חשובה למען הכלל, ובימינו אין דבר חשוב יותר מאשר הפצת תורה וקירוב ליהדות.

 

קבלת עול

אבל מסירות נפש אינה הכל. תארו לעצמכם צבא – במדים או שלא במדים – שלכל החיילים בו יש מסירות נפש והקרבה מקסימלית, כולם עושים כל שביכולתם, ומעבר לכך, וכל דבר נוגע להם עד עצם הנפש. זה נשמע טוב מאוד, אבל משהו עיקרי חסר כאן: אין צבא ללא משמעת, קבלת-עול כלפי המפקד שמעליך. ללא המשמעת, יש אוסף של אנשים יחידים, אנשים נהדרים ומסורים, אבל אין צבא, אין הנהגה.

בשתי התכונות הללו – מסירות נפש וקבלת עול – יש משהו הפוך האחת מהשניה. מסירות הנפש שואפת לצאת מכל מסגרת כובלת, לא לעשות חשבון כלל אלא 'להשרף' על מה שהנפש שלי חשה כאמת המוחלטת. קבלת עול, לעומת זאת, מצמצמת את הנפש ומכניעה אותה כלפי משהו-מישהו אחר, מכניסה לתוך מסגרת כובלת וקשוחה (שלא תמיד אני מזדהה עם כל הפרטים המרגיזים שבה…). בלשון החסידות, מסירות נפש לבדה היא "אורות של תוהו", ואילו קבלת העול היא "כלים של תיקון".

ובכל זאת, שני אלו חייבים ללכת יחד, ורק כך ניתן להגיע לשילוב המנצח, כפי שאמר הרבי מליובאוויטש "עשו כל אשר ביכולתכם להביא משיח… באופן של אורות דתוהו [אבל] בכלים דתיקון". ובהקשר שלנו: העוצמה האדירה של מסירות הנפש, מתוך תחושה ש"הכל בוער", המצב הכללי נוגע לעצם הנפש הרוצה לפרוץ בכל כוחה. ומאידך, קבלת עול, מתוך הכרה ברורה שכל תהליך של תיקון דורש יצירת מסגרת שיש בה היררכיה (מערכת הדרגתית), לא "איש הישר בעיניו יעשה" אלא הרתמות למשימה משותפת תחת מנהיגות מוסכמת.

ובהקשר יותר אקטואלי. גילוי הדעת של הרב גינזבורג בגליון הקודם נוגע (בין השאר) בדיוק בנקודה זו: כדי ליצור את השינוי המהותי הנצרך, חייבים את העוצמה של המסירות והאכפתיות העמוקה – הנמצאת במיוחד בקרב הדור הצעיר, "נער ישראל ואוהבהו" – אבל צריך לרתום אותה לתהליך מתוקן של הצטרפות ל"צבאות ה'", לתנועה שיש בה הנהגה וחבריה פועלים מתוך תיאום וקבלת עול. אנו מקוים שתנועת דרך חיים תהיה התנועה הזו, שבעזרת ה' תכניס את האורות הגדולים לכלים מתוקנים.

לפי המאמר "חילי בית דוד" בספר מלכות ישראל

המאמר הופיע לראשונה בעלון "גל עיני">>

(בעמוד 12)

השארת תגובה