בפעמים הקודמות ראינו שכוחו של השלטון נובע בעיקרו מהציבור עצמו: מהלכות שכנים, דרך תקנות העיר ועד סמכות השלטון להוציא למלחמה – הכל הוא ביטוי לשותפות של העם-הציבור. כיון שסמכות המשטר נובעת מהעם, נכון לומר שהעם הוא הריבון והשלטון אינו אלא בא-כוחו של העם – הגדרה המקובלת גם במחשבה המדינית היום.

חיילים בלוח השחמט

רגע, הרי אנו מדברים גם על שלטון של מלך, כמו שמצוה התורה "שום תשים עליך מלך" – האם גם במלכות (מונרכיה) נכון לומר שהעם הוא הריבון? מקובל לומר שלא! כך מלמדים: במשטר דמוקרטי העם הוא הריבון, אבל במשטר מלוכני המלך הוא הריבון. הממלכה שייכת רק לו, כולם הם עבדיו, ברצותו ממית וברצותו מחיה, ברצותו משפיל וברצותו מרומם…

לפי התפיסה הזו, משטר מלוכני הוא ממש כמו במשחק השחמט, "משחק המלכים": לאף אחד מהכלים, מלבד המלך, אין חשיבות מצד עצמו. אפשר וצריך להקריב את כולם, אפילו את המלכה, ובלבד שהמלך ישרוד (ליתר דיוק, בלבד שהמלך היריב יהרג). המשחק האכזרי הוא ביטוי קיצוני למציאות: המלך דואג רק לעצמו, ונתיניו מעניינים אותו רק במידה שהם עוזרים לו, האזרחים אינם אלא רכוש המלך ותו לא. אין פלא, אם כן, שמשטר מלוכני מתקשר עם עריצות ודיכוי, ואין פלא שברוב ארצות העולם קצו במשטר הזה.

העבד והרועה

אבל מי שמתאר כך את המלכות לא למד כנראה רמב"ם. הנה הלכה מופלאה מתוך הלכות מלכים (פ"ב ה"ו):

כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך צוהו להיות לבו בקרבו שפל וחלל שנאמר "ולבי חלל בקרבי", ולא ינהג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר "לבלתי רום לבבו מאחיו", ויהיה חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכות, שנאמר "שמעוני אחי ועמי", ואומר "אם היום תהיה עבד לעם הזה". לעולם יתנהג בענוה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר "ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם", ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק, רועה קראו הכתוב, "לרעות ביעקב עמו", ודרכו של רועה מפורש בקבלה "כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא" וגו'.

המלך הוא עבד לעם, ותפקידו לרעות אותם, בהרבה אהבה ורחמים. כמה שונה התיאור הזה מלוח השחמט! אכן, מלך ישראל לא חייב להיות שחקן שחמט חריף (אם כי הוא בהחלט יכול להיות כזה), וההכשרה המומלצת עבורו היא דוקא במרעה הצאן, כמו משה רבינו ודוד המלך. בלוח השחמט, המלך יקריב את כולם ובלבד שהוא ישאר, ואילו הרועה מוסר את נפשו עבור הצאן, כדברי דוד המלך בשעת המגפה בעם "אלה הצאן מה עשו? תהי נא ידך בי ובבית אבי" (שמואל ב' כד, יז). כמובן, אנו יודעים שהרבה מלכים (גם בעם ישראל) לא נהגו כך אלא מעלו בתפקידם, המלכות "עלתה להם לראש" והם תפסו את הממלכה ואנשיה כרכושם הבלעדי.

המלך כשומר הפיקדון

לפי התורה, גם בשלטון-המלך הריבון האמיתי הוא העם! יש אמנם הבדל משמעותי בין שלטון המלך לשלטון דמוקרטי, אך ההבדל הוא בשיטת הניהול של העם. לכן אם העם אינו נותן אמון בסיסי במלך אין הוא מוגדר כמלך מבחינת ההלכה, כדברי הרמב"ם (שהובאו בפעם הקודמת) ש"דינא דמלכותא דינא" תלוי בכך שהעם משתמש במטבעות שהמלך מנפיק, "טבעו יוצא".

נכון, בדמוקרטיה ברור יותר שהמדינה אינה שייכת לנבחרי הציבור, לא לכנסת ולא לממשלה וכו', ורק העם הוא הריבון. ואילו במלכות ההגדרה מורכבת יותר: מבחינה מסוימת, למלך יש בעלות על נכסי המדינה (כפי שמוגדר בהלכה), ואף האזרחים נקראים עבדיו. אך אין זו בעלות רגילה, כמו שניכר למשל במושג של הכיבוש: אם מלך פלוני כבש ממלך אלמוני את ממלכתו, הכיבוש תופס מבחינה הלכתית-משפטית, בשונה מאדם פרטי שהשתלט על בית חברו. כלומר, ברגע שהמלך אינו שולט בפועל, הוא מאבד את כל מה שהיה לו. מכאן שהמלך שואב את כוחו מהעם, הריבונות היסודית נמצאת בידי העם אלא שבפועל היא מופקדת בידי המלך. לכן סמכותו מוגבלת במקרים רבים.

אם כן, התמונה הכוללת היא שגם המלך עבד לעם וגם העם עבדים למלך! כדי להבין זאת, חייבים לדבר על המלך האמיתי, הריבון האמיתי – הקב"ה. כפי שנסביר בע"ה בהמשך. בנוסף, צריך להסביר את מעמדו האישי וזכויותיו המיוחדות של המלך, הרבה יותר מאשר לנבחרי ציבור הרגילים. גם בכך נעסוק בע"ה בהמשך.

 

פורסם בעלון "גל עיני"

השארת תגובה