מאמר זה מחולק ע"י תא חב"ד של התנועה, לקראת ג' תמוז (תשע"ד)

ניתן להוריד את המאמר גם כקובץ PDF.

>>>   תוכן המאמר מצורף למטה <<<

התקשרות לרבי לאחר ג' תמוז

 התקשרות לרבי היא, בראש ובראשונה, לאהוב את הרבי אהבת נפש, "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" של חסיד לרבו. אך המעשה הוא העיקר, והתקשרות אמתית מתבטאת במעשה בפועל, ועליה לחדור בכל שיעור הקומה של החסיד המקושר.

חמש דרגות של התקשרות

נראה שההתקשרות מתבטאת בשתי בחינות כלליות, המתחלקות לחמש בחינות פרטיות. הבחינה הכללית הראשונה היא להסתכל על הרבי וללמוד ממנו, והשניה היא לקיים את הוראותיו.

הבחינה הראשונה, ללמוד מהרבי, נחלקת לשלוש:

               א.         לומדים ממעשיו הגלויים, ומנסים לעשות כמותו.

               ב.    לומדים ממידותיו, מרגישים את המידות הטובות שיש ברבי, ובפרט את אהבת ישראל שהוא מקרין ללא גבול, כדברי אדה"ז שאהבת ישראל היא שלימות אהבת ה' (לאהוב מה שהאהוב אוהב[1]).

                ג.          לומדים את תורתו, ואת דרך חשיבתו.

הבחינה הכללית השניה – קיום הוראות הרבי – היא כבר התקשרות מסוג אחר. הרבי כינה את הוראותיו במושג הצבאי "מבצעים", ומכאן כבר יש ללמוד שהוראות אלו מכוונות במיוחד לגלות את כוח מסירות הנפש של היהודי, כמו חייל נאמן. ההתקשרות הפשוטה היא בבחינת "בית ספר" בו נצמדים לאישיות הגלויה ולומדים אותה, אבל אחר כך מתבגרים 'ויוצאים לחיים', ומגלים שדווקא החיים שבפועל מאפשרים להופיע את הכוחות העמוקים, ודווקא השליחות אליהם מחברת את השליח אל הממדים הנסתרים שבמשלח ע"י התבטלותו הפנימית אליו, עד ש"שלוחו של אדם כמותו".

ההתקשרות הזו בבחינת קיום הוראות מתחלקת לשתים:

המדרגה הראשונה (והרביעית מהתחלה) היא כל המבצעים עד מבצע משיח (ולא עד בכלל) – דהיינו הפצת יהדות בכל ההתרחבות האפשרית, "ופרצת". במדרגה הזאת תופסת מקום בראש הפצת המעינות, התפשטות פנימיות התורה "להחיות עם רב". אכן, גם כשעוסקים בהפצת יהדות בלא להתייחס ישירות למשיח, גם אז המגמה הפנימית היא המשיח, הן כשמלמדים פנימיות התורה – שהרי אז עוסקים בציור השלמות הצפויה, ומעוררים חשק להגיע לזה סוף סוף – והן כשעוסקים בהגברת קיום מצוות וחיים יהודיים, שהרי כל מצוה מקרבת את הגאולה, וכל קרוב של יהודי לתורה ומצוות מצטרף ל"מאסה קריטית" שתהווה קרקע קולטת ומפרה את בשורת הגאולה. אף על פי כן, עניין המשיח נשאר עדיין בהסתר יחסית, ופנימיות הנפש שלנו עדיין אינה 'נסחטת' ומתמצה להתקשר לפנימיותו ול'ציפור נפשו' של הרבי.

לכן יש מדרגה נוספת בהתקשרות – הצטרפות למבצע משיח (המדרגה החמישית, המשיחית). מאז שהנושא הזה עלה על סדר היום (על ידי הרבי עצמו), זהו העיקר, ורק על ידי זה ההתקשרות לרבי היא פנימית ועצמית, עד להתקשרות "היחידה שבנפש" ממש[2]. כמובן, "מבצע משיח" משפיע על כל המבצעים, ונותן להם 'צבע' ברור ותכלית מכוונת.

פעולות משיח וזיהוי משיח

לדעתנו, לאחר ג' תמוז, צריך לעבור לפעולות משיח במדרגה אחרת ובאופן אחר.

כשהרבי התחיל בגלוי את 'מבצע משיח' היו בזה בכללות שני נושאים: פעולות משיח, וזיהוי משיח[3]. בתחילה הושם הדגש על פעולות משיחיות, אפילו עם מגמה להדחיק את השאלה מי הדמות שהכי מתאימה למעלות המשיחיות (הרבי סבר אז שהמצב בוסרי מדי, ואמר בפירוש כי במצב כזה הזיהוי יזיק להפצת המעיינות, שבה ראה את המסלול העיקרי לקידום הגאולה). היה אפשר אז לפרש שהרבי שמוביל את כל המהלך הוא הכי 'מעין משיח' שמוכר כרגע בעולם, ואפשר היה לפרש שהרבי מקיים בעצמו "במקום שאין משיח השתדל להיות משיח"… אבל השתדלות זו היתה במובן של מילוי מקום, ולא של התמנות עצמית לתפקיד.

אמנם אחר כך יותר ויותר הושם הדגש על זיהוי, והתברר שהרבי מצפה שכולם יחפשו וימצאו את האיש המתאים וימסרו עצמם אליו.

והיום, אחרי ג' תמוז, לא מספיק לומר שזו ירידה צורך עליה, אלא צריך להתבונן מה באמת נקראת עליה. גם לא מספיק לומר שמה שעשינו לפני ג' תמוז צריך לעשות כעת בתוספת מרובה. יש לומר שירידה צורך עליה היינו שהרבי מְפַנה את הנוכחות החזקה והגלויה שלו כדי "לנער" את המשיחיות שבנו.

כלומר, כל מה שנעשה על פי הוראות ישירות של הרבי, מבלי התעוררות פנימית ועצמית לדבר, זוהי יחסית עבודה של אתכפיא, עבודה שלא מכח עצמו. כך קבל הרבי בכ"ח בניסן תנש"א, כשאמר שצועקים "עד מתי" לא בפנימיות, אלא משום שהרבי הורה לצעוק. הרבי פינה את הזירה (והצמצום אינו כפשוטו, כידוע) כדי שאנחנו נתעורר לפעול בקום ועשה, דוקא כאשר אין גשר של ברזל לצעוד עליו. הרי משיחיות מטבעה היא נכונות לקפוץ לדבר לא ידוע, מהיש אל האין, מתוך ודאות שככה אי אפשר להמשיך.

דוקא על גבי המדרגה הזאת – של פעולות משיח הנעשות מתוך הזדהות אתו עד כדי נכונות לקום ולפעול מעצמנו – צריך להופיע בממד חדש גם זיהוי המשיח. צריך שתבוא התעוררות לזהות מיהו המשיח מתוך התעוררות ניצוץ המשיח שבכל אחד ואחד[4]. היגיעה היא לפעול פעולות משיח, עד שמרוב מאמץ בכיוון זה מתעוררת נקודת המשיח שבכל יהודי – זו שממנה בא הכח לפעול פעולות שכאלה – והיא המזהה את המשיח האמיתי שבחוץ, בחינת "מצא מין את מינו".

שתי המדרגות שהיו לפני ג' תמוז – פעולות משיח וזיהוי משיח – צריכות להופיע בממד חדש לאחר ג' תמוז. אז היו הן בבחינת "הנגלות", הרבי אמר והורה דברים מפורשים, ולכן היתה בזה אתכפיא (של בהירות שכלית גמורה), וכעת שתי המדרגות הללו עתידות להופיע בבחינת "הנסתרות", במקום שהנפש במעמקיה מזדהה מעצמה עם המשיח ולא רק מוסרת עצמה אליו, זוהי כבר אתהפכא.

חמשה שדות פעולה משיחיים היום

כעת נתבונן באלו 'פעולות משיח' יש לפעול מתוך הרוח שהנחיל לנו הרבי, ובאלו תחומים וכיוונים מתבקש לפעול, כאשר מאמינים שאפשר וצריך להזיז ולגאול את כלל המציאות (ולא רק לנגוס ולהציל ממנה קטעים בודדים).

נראה שאפשר לזהות חמשה ענינים כלליים: הצלת העם והארץ, חזוק הדת, תשובה מאהבה, "תורה חדשה", ותיקון עולם במלכות ש־די.

שלמות הארץ

הפעילות למען ארץ ישראל היא משיחית גם מפני שזה גופא ההבדל בין ההקדמות למשיח לבין משיח עצמו. משיח היינו כבר כניסה להתמודד עם המציאות עצמה, לפעול פעולות מסוג אלו שכותרות העיתונים חייבות להתייחס אליהן. עד אז הפעולות הן יחסית התכוננות למהפכה במחנה סגור, באופן שהעולם יכול 'להרשות לעצמו' להישאר בשלוותו בלא להתייחס.

מי שמתבונן על מה שעבר על הרבי עד ג' תמוז, רואה שהתסיסה המשיחית צעדה יחד עם המעורבות שגילה הרבי במתרחש כאן באה"ק, והתהליך שהסתיים בג' תמוז היה קשור בקשר הדוק בעגמת הנפש ממה שקורה בעניין ארץ ישראל. מי שרוצה 'להוסיף חיים' אצל הרבי, חייב להתעורר קודם כל להציל את הארץ.

חיזוק הדת

מהעיסוק בהצלת הכלל מופנית כעת תשומת הלב אל החוג הקרוב. אפשר שחוג זה ילך ויתרחב, ויאסוף אליו עוד ועוד נשמות, אבל לעולם תהיה תנועת ההשפעה באופן הזה; כלומר, באופן של נכונות להכנס לתוך מעגל של נשמות מתגבשות מסביב לציר פנימי, והתומכות זו את זו שלא 'להתפרק' ולהיות מושלכות אל המציאות הריקה שאורבת בחוץ.

בשלב זה תשומת הלב מופנית לתיקון החיים שבפועל ולא לשינוי התודעה, מתוך הנחה שמערכת חיים בעלת אופי שונה בונה 'עולם אלטרנטיבי' בתוכו תוכל לצמוח אחר כך תודעה חדשה. כעת ההנחה היא שתיקון עולם תלוי בהתחלה נכונה, ביצירת 'גרעין קשה' ויציב, בחינת "כנישתא חדא" שתשובתה יכולה להביא גאולה לעולם כולו.

תשובה מאהבה

אכן, עם כל היסודיות שבתיקון של חיזוק חומות הדת, יש בו גם משהו מקומם. לא רק שתשומת הלב מופנית למעגל צר, אלא שיש בזה גם דחיה ועשיית חייץ כלפי כל מי שנותר מחוץ למעגל. הרי "ה' הוא הכל והכל הוא ה'", ולכן ודאי שהתכלית אינה רק להצטמצם בתוך החוגים של "אנשי שלומנו".

מי ש'יומרה' משיחית דוחפת אותו לפעול, חרד למצבו של כלל העם, ומתעורר קודם כל שלא להשלים עם תהליך ההתבוללות, שמהווה היום סכנה מוחשית לא רק בחו"ל אלא גם לעם היושב בציון.

אמנם, כיוון שתהליך ההתבוללות נעשה (בדרך כלל) בהסכמת המשתתפים בו, לא תועיל כאן פעילות מלחמתית מתנצחת, אלא יש לעסוק בתשובה מאהבה, ולדרכנו נפרש אהבה זו קודם כל כאהבת ישראל. אהבת ישראל שפועמת בתוך הדאגה לכולם, זו שעתידה להזכיר לכולם לאן הם שייכים, ולאסוף אותם הביתה ברחמים גדולים.

תורה חדשה

כל הפעולות עד כה – המאבק להצלת העם והארץ, חיזוק הדת, ואהבת כל ישראל הפועלת נגד התבוללות וכו' – הן עדיין תגובה ישירה לבעיות שהתעוררו בשטח. אבל יש תחושה אמתית שכל זמן שרק נגיב לבעיות היא לא תצלח.

על כן פעילות משיחית מלאת חדוות חידוש היא הפנייה אל המעיין של פנימיות התורה, ויכולת להפיצו בלא למקד ולקוון את מה שנובע ממנו להישגים מסוימים בשטח. האור החדש הזה – "תורה חדשה מאתי תצא" – עתיד להיות "שמש צדקה ומרפא בכנפיה", הנשמות הנבולות עתידות לפרוח, ואת מה שיוולד וייבקע כשיפתחו הניצנים, אפילו המשפיע אינו יודע לשער.

תיקון עולם

מגמותיו של משיח הן ללא גבולות, רוצה הוא בתיקון העולם כולו. הפריצה מגבול ישראל היא "עת שלום" האמיתית. עיסוק בעצמנו בלבד מטפח זרות ושנאה אצל האומות ותסכול עצום בתוכנו פנימה. יהודים רבים שואלים עצמם ללא הרף איזו מין אמת היא זו שאין לה מה לבשר למציאות האנושית? ומדוע במקום להיטיב עם כולם, כחפץ לבבנו הפנימי, אנחנו צריכים לחוש ללא הרף איום סמוי ולעסוק בהתגוננות מפניו. הרוח המשיחית היא רוח של אמון שעם ישראל ותורת ישראל רלוונטיים לכל העולם, ואדרבא, הוא הסיכוי שלהם. בחיצוניות אמנם שונאים אותנו כי אנו טורדים את שלוותם, אבל בפנימיות השנאה היא בגלל שאיננו מצליחים לחדור לעולמם ולגאול אותו.

פעולות משיח בתחום הזה הינן להפיץ שבע מצוות בני נח, ומה ששייך ומתאים לכלל האנושות מתוך פנימיות התורה. לגוים אסור לבדות דת חדשה (כפסק הרמב"ם), אבל אין פירוש הדבר שאסור להם לפתח ולבטא חיים דתיים, אלא שצריכים הם לינוק אותם מתורת ישראל כפי כחם לקבל.

התקשרות לרבי משיחי

והנה, חמש המדרגות בהתקשרות לרבי מקבילות לחמש שדות הפעולה המשיחיים הנ"ל: מעשי הצדיקוּת שלומדים מהרבי קרובים מאוד לפעילותו ולדקדוקיו של הרבי למען חיזוק הדת. אהבת ישראל שלומדים מהרבי דומה לאהבת ישראל של הרבי, שמכוחה פועל ללא לאות להציל מהתבוללות. תורה וצורת חשיבה שלומדים מהרבי דומות לתורה חדשה שיוצאת מאתו.

שתי המדרגות העליונות של התקשרות לרבי – היציאה לשליחות ולמבצעים בכלל, ומבצע משיח בפרט – הופכות כעת לעניין אחד ממש, כי כל מה שעוסקים בו חדור באורו של משיח. דוקא ההתקשרות למשיחיות של הרבי מעוררת לפנות אל השטח, אל "הצלת העם והארץ" ולהלחם עליהם, כשם שמעוררת לפנות לתקן את העולם כולו.

 

מוגש על ידי תא חב"ד של תנועת "דרך חיים". תנועת דרך חיים הינה תנועה עממית הפועלת ברוח הדברים האלה, למען שלמות התורה, שלמות העם ושלמות הארץ.

לפרטים והצטרפות:  053-4243770    www.derech-chaim.org

 


[1] לוח "היום יום" כ"ח ניסן

[2] ראה שיחת דבר מלכות לפרשת חיי שרה (תשנ"ב)

[3] ראה שיחת דבר-מלכות לפרשת תולדות (תשנ"א) אודות פעולות משיח וראה שיחת דבר-מלכות לפרשת שופטים אודות זיהוי משיח.

[4] ראה שיחה לפרשת ויחי (תשמ"א) אודות גודל מעלת הגאולה הבאה כתוצאה מעבודה בכח עצמו.

השארת תגובה