במאמר הקודם התחלנו לעסוק בשלש מצוות הצבור המוטלות על עם ישראל עם כניסתו לארץ:

  • העמדת מלך (תיקון המנהיגות)
  • מחית זרעו של עמלק (מלחמה ברע)
  • בנין בית המקדש (כינון חיים צבוריים שעבודת ה' במרכזם)

הכנעה, הבדלה והמתקה

סדר המצוות, התקף גם בימינו, מתאים לסדר התיקון הפנימי שמלמד מורנו הבעל שם טוב. הבעל שם טוב מסביר כי כל תיקון פנימי ואמתי, החל מתיקון הנפש הפנימי ועד לתיקון המציאות החיצונית, מורכב משלשה שלבים – הכנעה, הבדלה והמתקה:

ראשית תיקון כל מציאות היא הכנעה. מצב התודעה הראשוני שלנו מלא גאוה וישות – כל אחד רואה את עצמו כמרכז העולם ו"כל דרך איש ישר בעיניו". גם כשמבינים שנדרש תיקון מסוים, נדמה כי מדובר ב'שינויים קוסמטיים' או התמודדות נקודתית, אך אין הבנה כי משהו משובש בתפיסות היסוד. כדי להתחיל תהליך תיקון יש להשפיל את הישות – בהכרה שאיני עומד במרכז וכי יתכן שיש בי פגמים מהותיים – ולהכנע לבורא העולם ומנהיגו.

העמדת ה' ועבודתו במרכז העולם וקבלת מערכת ערכים מוחלטים, ערכי התורה האמתיים והנצחיים, מאפשרת להתחיל בעבודת תיקון פנימית ומדויקת. לאור הערכים המוחלטים ניתן לבחון כל דבר, האם הוא מזדהה עם האמת והקדושה או מתנגד להן, וכך לחולל הבדלה בין הטוב והרע – בין הפנימיות החיובית לבין הקליפה אותה יש להסיר.

הבלטת הטוב והסרת הקליפה משנות את מאזן הכחות – הטוב נעשה דומיננטי והחלקים הפחות-טובים נעשים טפלים. אז ניתן להגיע להמתקה גמורה – כאשר המציאות בכללותה טובה, ואפילו החלקים שהיו שליליים מתהפכים, משמשים את הטוב ונעשים חלק מתמונת המציאות החיובית.

מלך, מלחמת עמלק ובית המקדש

וכך ביחס לשלש מצוות הצבור:

העמדת מלך היא שלב ההכנעה. במציאות הדמוקרטית המקובלת היום, מינוי מנהיג בעל סמכות של ממש, כזה שאינו נתון בכל רגע לשבט הבקורת הציבורית ועסוק בריצוי דעת הקהל, דורש הכנעה עמוקה בנפש – הכנעה כלפי מצות ה' למנות מלך ומתוך כך הכנעה כלפי המלך עצמו. גם מהמלך נדרשות תכונת ההכנעה לה' אלקיו שמעליו (שעל כן הוא משתחוה בכל משך תפלתו) וזהירות מגאוה על העם ("לבלתי רום לבבו מאחיו"). פעולת המלך על העם היא הכנעתו לדרך התורה – "יכוף כל ישראל לילך בה".

מלחמות ה' הן פעולת הבדלה בין עם ישראל לאויביו. כל מלחמה באויבי ישראל מסירה את הערלה המפריעה למילוי השליחות של עם ישראל בעולם. מלחמת עמלק בפרט נוגעת בעצם ההבדלה שיש במציאות בין הטוב והרע – בין נושאי רצון ה' בעולם למורדים בו בחוצפה (והצבת שני הקטבים זה מול זה מאפשרת הבדלה במציאות כל העמים – מי מצטרף לקדושת ישראל ומי למרידת עמלק).

בנין בית המקדש הוא ההמתקה הסופית. במקדש מתממש רצון ה' ב"דירה בתחתונים", לשמה הוא ברא את העולם. המקדש במרכז בירת ישראל הופך את עבודת ה' למוקד החיים הציבוריים, וההמתקה הזו פועלת על העולם כולו – כאשר בית ה' נכון בראש כל ההרים ובני כל האומות נוהרים אליו מכל העולם, "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים".

כלל גדול הוא כי כל הטעויות ההיסטוריות נובעות מנסיון לשבש את הסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה, למשל, ממחשבה שניתן להקדים את בנין המקדש, שיש בו תודעת עבודת ה' כלל-אנושית (המתקה), למלחמה עיקשת ברע (הבדלה); או מחשבה שניתן להגיע לבהירות מוסרית במלחמה ברע (הבדלה) ללא הכנעה אמתית להנהגה הדרושה על פי תורה. לכן, סדר המצוות מחייב אותנו לעסוק, לכל לראש, בתיקון ההנהגה ובקיום מצות מינוי מלך. רק לאחר מכן נוכל להגיע לשאר התיקונים הנדרשים במציאות.

עפ"י מלכות ישראל ח"א עמ' סח-סט, פורסם לראשונה בעלון 'גל עיני'.

השארת תגובה